לפי שבתאי, מלחמת טרויה היא הפרספקטיבה של העולם העתיק. האפוס ההומרי נחשב לאבן היסוד של התרבות היוונית: איחוד הממלכות, צבא אחד, גיבורים. למרות מסעות אחרים במיתולוגיה, זהו המסע הבולט.
הומרוס בנה את המערכת המוסרית של הלוחם. "במלחמה אין מנצחים ומפסידים, יש רק מפסידים" (אוריפידס, נשות טרויה). התמה הזו תחזור לאורך כל התרבות המערבית. אחרי תבוסתה, לא נותר זכר מטרויה. העיר נשרפה, הגברים נרצחו והנשים נלקחו. המלחמה של הומרוס עוסקת בלוחם, בגבר, באישה כתלויה בגבר. טרויה והטרויאנים הושמדו.
שום דבר לא קבוע וחד משמעי – מה שאנו חושבים שאנו יודעים הולך ומשתנה. עד סוף המאה ה-19, האמונה הרווחת היתה שטרויה ומלחמת טרויה הן פרי דמיונו של הומרוס. במחצית השניה של המאה ה-19 ניסה היינריך שלימן לבדוק אם טרויה באמת היתה קיימת. מה אם הומרוס לא המציא, אלא תיעד? על בסיס האיליאדה, שחזר שלימן את המיקום המשוער, וגילה תשע שכבות שונות של טרויה, שהיו ונהרסו. בשכבה הרלבנטית לתקופה, הוא מצא אוצר זהב ענק, שמצא את דרכו למוזיאון בסנט-פטרסבורג.
יצירתו של הומרוס בנויה שכבות, סיפורים מיתולוגיים ואירועים היסטוריים. הומרוס תיאר את המיתוסים שהגיעו לאוזניו מזמנים עתיקים וגם את החברה בה חי במחצית השנייה של המאה השמינית. ככל הנראה, מלחמת טרויה התרחשה במאה ה-12 לפנה"ס.
כל המחזאים "משתמשים בשיירי הסעודה של הומרוס". אבל אצל אייסכילוס ובעיקר אצל אוריפידס, ההקשר משתנה. כל אחד מהם כתב ברקע של מלחמה אחרת. הטון של אייסכילוס לגבי טרויה הוא טון אוהד – אגממנון ניצח במלחמה חשובה וצודקת. בשורה 160, קטע חשוב מאוד להבנת הטרגדיה בכלל ועבורנו בפרט.
זאוס, יהיה אשר יהיה, אם זה השם הרצוי לו, אכנהו כך. שקלתי הכל, אך מאומה לא ישוה לזאוס אם אכן אלי לנער מתוך מוחי את מועקת ההבל.
זה שבתחילה היה גדול והתגאה בעליונות כחו אין לו עוד זכר, וזה שנוצר אחריו מצא את מנצחו. כך שאדם נבון באמת ישמיע בחדוה המנון לזאוס:
הוא הצעיד את בני האדם על דרך החכמה כשקבע את החוק: "לימוד בא מסבל". במקום שנה מטפטף בנפש צעד ההזכרות בתלאה; ומתוך כפיה באה שפיות. האלים ממרום מושב הנוט מעניקים חסד אלים.
המחזה כולו עוסק בנקמנותה של קליטמנסטרה באגממנון על זבח איפיגניה. אגממנון נכנס לבמה כמלך מנצח, הוא לא מזכיר את איפיגניה ולא מתייחס לקרובנות המלחמה, למרות שהמקהלה מזכירה זאת עוד קודם. המחזה כמעט מכין אותנו לכך שהמהקהלה בכלל תהרוג אותו.
איפיגניה באוליס נכתב על רקע של מלחמה מאוד לא מפוארת: המלחמה הפלופונסית בין אתונה לספרטה, שמסתיימת בתבוסת אתונה. הספרטנים, למזלנו, העריכו את אתונה כל כך שהם לא שרפו או השמידו אותה – אחרי מצעד נצחון הספרטנים עזבו את העיר כמו שהיא. אצל אוריפידס, מלחמת טרויה אינה מלחמה לגיטימית.
אוריפידס ואריסטופנס לא מפסיקים לכתוב נגד המלחמה. שניהם ניסו לשכנע את האתונאים להצביע על שלום, ושניהם נכשלו. ממחזותיו של אוריפידס ששרדו, שבעה מחזות מתייחסים למלחמת טרויה, ובכל המחזות הוא ניסה להראות את הסבל שהמלחמות הביאו. ב-408 הוציא עצמו אוריפידס לגלות במוקדון, וככל הנראה, שם כתב את איפיגניה באוליס. בנו העלה את המחזה ב-405, באותה השנה בה אריסטופנס העלה את הצפרדעים. איפיגניה באוליס זוכה במקום הראשון.
באיפיגניה באוליס, קליטמנסטרה היא קורבן, אולי אפילו יותר מאיפיגניה – היא נשארה לחיות עם האסון.
למיתוסים יש הרבה מאוד גרסאות. המיתולוגיה היא תחום ענק ובכל מקום וזמן הסיפור מסופר קצת אחרת. במיתוסים שונים ובמערכת הדתית, איפיגניה היא אקווילנטית לארטמיס – לעיתים ככהנת שלה ולעיתים כשם אחר שלה (?). המזחאים בוחרים איזו גרסה הם מספרים. לדוגמה, בהלנה של (מי?), הלנה בכלל לא הגיעה לטרויה, אלא למצרים, ולטרויה הגיעה בועת אוויר במקומה. היא מחכה למנלאוס, והוא אכן מגיע, בטעות אחרי שהסתבך בסערה שבדרך חזרה, והלנה בועת האוויר איתו על הספינה. העבד אומר: ~ "עשר שנים וכל כך הרבה קורבנות, על בועת אוויר?" ~
המקהלה
בקריאת שירי המהקלה, יש לשים לב לפני הכל למין וגיל המשתתפים. באגממנון, המקלה היא של זקני ארגוס. מכך נסיק כי התחום בו מתרחשת הטרגדיה הוא בעיקר התחום הפוליטי – המלחמה, השיבה של המנצח, הרצח ותפיסת השילטון בכוח על ידי איגיסתוס וקלימנסטרה.
המקהלה של איפיגניה באוליס היא של נערות צעירות. בשיר הראשון הן מתארות את שרירי החיילים, והתלהבותן כבר מכניסה היבט אירוני למחזה. הן גם מלוות את איפיגניה במצב הנורא הזה. הן באו להיות שושבינות, אבל בסופו של דבר הן הריבוי (?) שלה.
שירי המקהלה מספקים הפוגה בין הקונפליקטים, העימותים. הם פותחים את האופק ומספקים פרספקטיבה, ולעיתים מספקים מידע על הרקע. השיר מחבר בין הסצינות ויש לבחון היטב את הקשר בין הסצינות שלפניו ואחריו, והוא מתייחס לעבר, להווה, ולעתיד, משהו שהגיבורים לא יכולים לעשות.
הצגת הטרגדיה
בתחחרויות הדיוניסיה קיימת המשכיות, ותמונות הבמה מבוססות על המשכיות זו. כשמוצגת איפיגניה באוליס, ישנם בקהל אנשים שראו את אגממנון של אייסכילוס או את אלקטרה של אוריפידס. על הבמה נמצא אוהל, והקהל יודע כך שהוא נמצא בשדה קרב.
כאשר לבמה עולה המרכבה עם קליטימנסטרה ואיפיגניה, הקהל נזכר במרכבות אחרות, כמו המרכבה של אגממנון וקסנדרה שחוזרים מטרויה באגממנון של אייסכילוס, או במרכבה של קליטמנסטרה שמגיעה לבקר את ביתה אלקטרה בכפר מחוץ לארגוס, באלקטרה של אוריפידס.
—
קריאה
אייסכילוס, נושאות הנסכים, עברית: אהרן שבתאי
אייסכילוס, נוטות החסד, עברית: אהרן שבתאי
הומרוס, אודיסיאה, שיר שלישי, שורות 245 עד 325; שיר אחד עשר, שורות 387 עד 456
איפיגניה באוליס ואגממנון עוסקים באותו מיתוס בצורות שונות. אלו שתי נקודות שונות על אותו רצף סיפורי. באיפיגניה באוליס העלילה מתרחשת ביום הרה הגורל בו אגממנון חייב להקריב את ביתו כדי שיוכל לצאת ולנצח במלחמה, ואילו באגממנון העלילה מתרחשת ביום החזרה אחרי הניצחון על טרויה ואחרי כל הרפתקאות המלחמה. בין שני אירועים אלה מפרידות עשר שנים (מיתולוגיות).
מלחמת טרויה הדהדה בזיכרון הקולקטיבי היווני, ולשתי דרמות אלה בסיס חשוב באפוס ההומרי, האיליאדה והאודיסאה. הן מאפשרות לראות את המהלך המרתק בין מיתוס, לאפוס לדרמה (לא בהכרח בסדר הזה).
אייסכילוס, אגממנון, 458 לפנה"ס. אוריפידס, איפיגניה באוליס, 405
אגממנון ואיפיגניה באוליס נכתבו על ידי שני מחזאים שונים, בתקופות שונות, ובעיקר, על רקע שתי מלחמות שונות. יש להתחשב במועד הצגת הטרגדיה, בקונטקסט התרבותי בו הוצגה, וברקע הפוליטי התרבותי בו היא קיימת, אך המחזה, במידה שווה כמעט, מדבר על התקופה בה נכתב ועל הנצח.
בשנת 458, שנת הצגת אגממנון, המלחמה של אייסכילוס ושל בני דורו היא מלחמת פרס-יוון, עליה כתב אייסיכלוס את הפרסים. מלחמת טרויה באגממנון מהדהדת לקהל את מלחמת פרס-יוון – מלחמה זו נתפסה כצודקת בזמנה, אתונה הגנה על עצמה ועל חירותה. כך ניתן להסביר את הטון האוהד של אייסכילוס כלפי מלחמת טרויה באגממנון.
אוריפידס כתב את איפיגניה באוליס, ככל הנראה, ב-408. מעט מאוחר יותר הסתיימה המלחמה הפלופונסית, שנערכה בין 431 ל-404, בתבוסתה של אתונה. אוריפידס כבר לא חי אז באתונה אחרי שגלה מרצונו למוקדון שם גר בחצר המלך, והמחזה הוצג אחרי מותו, על ידי בנו, ב-405, באתונה.
מלחמת טרויה המיתולוגית, שככל הנראה התרחשה באיזור המאה ה-12, רשומה בזיכרון הקולקטיבי האתונאי כמלחמה המפוארת מהאפוס של הומרוס, כהמלחמה בה"א הידיעה. זו המלחמה בה כל ערי יוון התגבשו לכדי צבא אחד, והומרוס גילה בתוכה את האתוס היווני, שהיה חשוב לבניית הזהות של יוון העתיקה ושל אתונה הדמוקרטית – איך גיבור, איש צבא, צריך להתנהג. לדוגמה, באתונה, במאה החמישית, נהוג פעם בשנתיים, במסגרת פסטיבל הפאנאתנאיה לכבוד האלה אתנה, להקריא את כל האיליאדה והאודיסאה לקהל. הקראה זו היא טקס תרבותי, לא דתי, לא "והגית בו יומם וליל".
האתוס היווני של הומורס שרד את כל המאות והיה מרכזי בבניית הזהות של יוון העתיקה ושל אתונה הדמוקרטית. הומרוס גם הכין את הקרקע לכתיבה לתיאטרון. המחזאים שכתבו במאה החמישית לקחו את החומרים שלהם מהאפוס ההומרי. כתוצאה מהטיפול בה, על ידי הומרוס ועל ידי הטרגדיה, הפכה מלחמת טרויה לאם כל המלחמות גם בעידן המודרני. כשז'אן פול סרטר רצה להגיב על מלחמת אלג'יר, הוא עיבד את נשי טרויה. כשז'אן ז'ירודו רצה להגיב למלחמת העולם השניה, הוא כתב ב-1938 את מלחמת טרויה לא תפרוץ. ב-1982 כתב חנוך לוין את הנשים האבודות מטרויה, בתגובה למלחמת לבנון הראשונה.
אוריפידס כתב דברים לתקופתו, אבל יצר סמל ששרד עבור התרבות המערבית כולה. כל האוצר הענק הזה טמון בטרגדיה במקום אחד – שירי המקהלה. הטרגדיה היוונית עושה דבר מעניין מאוד: היא לא נכתבת על היום-יום האתונאי בתקופה בה היא נכתבת. היא משתמש בחומרים שקיימים בזיכרון הקולקטיבי בצורה פיוטית וסימבולית כדי לדבר על המציאות.
הקהל צופה בייצוג אמנותי של אירועים מהזיכרון הקולקטיבי ומועמת עם הדהוד האירועים האלה במציאות בה הוא חי. מכיוון שהמחזה מוצג במסגרת תחרות, מצויינות המחזה חייבת לכלול חידוש – הפתעה, המצאה. טרגדיה יוונית אינה דרמה פולחנית, היא לא חוזרת על עצמה. המפגש בין שני המחזות שלנו מדגים זאת בבירור. הדמויות הקיימות במיתוס נוצרות מחדש על ידי המחזאי, וכל מחזאי מכניס בדמות משהו משלו.
אתונה מעמידה את עצמה למבחן מתמיד באמצעות התיאטרון, אבל לא באמצעות תיאטרון דוקומנטרי. הקהל בשנת 458 חי בדמוקרטיה, אבל במחזה יש מלך. הטרגדיה כמעט אומרת שבדמוקרטיה, כל אדם הוא מלך – בעל כוח פעולה של מלך. כל אדם נושא באחריות למלחמה, ולכן צריך ללמוד איך להכיר את המציאות. התיאטרון בוחן את מורכבות המציאות: מלך חוזר מנצח משדה הקרב, ונדרש לשאלה, כמה זה עלה? התיאטרון הוא וועדת החקירה.
למחזאי באתונה יש תפקיד ברור. סופקלס קרא את הסכנות בדמוקרטיה היוונית הרבה לפני שהפוליטיקאים הבינו אותן. התיאטרון לא נועד להרדים את הקהל במחזות זמר ובמופעי בידור, אלא להעיר אותו באמצעות עימות.
מבנה התיאטרון ותחרות המחזות
התיאטרון באפידאורוס (זו לא התמונה שהוצגה בכיתה) (פאדוויין, cc-by-3.0)
התיאטרון הוא מקום בו רואים – גם את התיאטרון עצמו. בתמונה, תיאטרון אפידאורוס. הכל גלוי: התיאטרון הוא כמו מיקרוסקופ ענק מימדים. מודל אפידאורוס הוא תוצאה של שנים רבות של נסיונות וחיפושים, אבל דבר אחד לא השתנה – שחייבים לראות את האורכסטרה בשלמותה, ומכל מקום רואים הכל – דמוקרטיה במקומות הישיבה.
במאה החמישית, המחזאים הכתיבו את מבנה התיאטרון. למשל, אייסכילוס מסמן לראשונה את הקמת המבנה על הבמה, הסקנה, המייצגת באגממנון את הארמון. עד האורסטיאה לא היה כל מבנה על הבמה, אך מאז התפאורה הפכה לאחת מאבני הייסוד של התיאטרון.
אגממנון הוא חלק מהאורסטיאה, טרילוגיה הכוללת את אגממנון, נושאות הנסכים ונוטות החסד. כמו האודיסאה, השם אומר לנו שהגיבור שמאחד את כל היצירות הוא אורסטס (למרות שבאגממנון הוא עוד לא נמצא).
בכל תחרות התחרו שלושה מחזאים, וכל מחזאי הציג ארבע מחזות ביום אחד – שלוש טרגדיות, ומחזה סאטירים אחד. בדרך כלל, במחזה הסאטירים היתה השתקפות קומית-גרוטסקית של מה אותם הנושאים בהם עסקו הטרגדיות – פחות או יותר. עם זאת, מחזה הסאטירים לא קשור לסאטירה הפוליטית או החברתית של היום, אלא ליצירה בה מופיעה דמות הסאטיר. הסאטירים הם מלוויו של דיוניסוס, כמו הבקכות, ובתחילת המסורת התיאטרונית באתונה, המחזה הרביעי כלל מקהלות של סאטירים. הסאטירים הם חציים תייש וחציים אדם, והם תמיד שתויים, תמיד בטבע, ותמיד עומד להם.
סיכום פרשת קין ומעבר למיתוסים ההלניים. הגדרה (ניאו-קאנטיאנית) של המיתוס "כתבנית מנטלית" שתורגמה לטקסט (סיפור, סכמה נרטיבית), כדי להגדיר ולעצב את האתוס של עם או לאום. נזכרו מספר מיתוסים מפורסמים: פנדורה "סוס טבריאני" (כיד המצאתו של אחד מחברי הכנסת), עקב אכילס, אודיסאוס ונסטור, מלחמת טרויה ובחירתו של פאריס.
הערות סיכום על מיתוסים בכלל והלניים בפרט (מנקודת תצפית נאו-קנטיאנית, קסירר, סוזן לנגר). סיכום הרוח ההלנית באמצעות "ארטה" "והיבריס" – שני היעדים המוצלבים של המיתוס והאתוס מעבר לפרה-סוקרטים.
פרשת קין היא בעלת חשיבות עליונה בהגדרת הפרופיל של תרבות המערב. זהו טקסט מכונן עבור האתוס המערבי הומניסטי, המקום בו אדם מגדיר את עצמו מול אלמנטים טרנסצנדנטיים.
יש שלושה מוקדים פרדיגמטיים שמשמשים כתחנות מוצא לתרבות המערב. פרשת קין היא אחד מהם.
המיתולוגיה היוונית
אותו קורפוס הקרוי בשם האמורפי "המיתולוגיה היוונית" (אף כי זה לא ביטוי מדויק) מוכר וידוע. אין זה מקרה שהמיתולוגיה עדיין פועמת את פעימותיה – הקהל אולי לא שמע על צ'וסר ודנטה, אבל תיבת פנדורה וקסנדרה מוכרים יותר.
המיתולוגיה היוונית היא מערכת מושגים שתפקידן להגדיר את האתוס, ההתנהלות הפנימית והמנטליות הבסיסית, של התרבות היוונית.
מבחינה היסטורית, מדובר בכמה אלפי סיפורים, קטנים יותר וגדולים יותר, מאי שם בין המאה השביעית לתשיעית לפנה"ס. סיפורי המיתולוגיה גובשו לראשונה על ידי הסיודוס במאה שמינית לפנה"ס, גובשו במקביל על ידי הומרוס עליו נרחיב את הדיבור בבוא זמנו, גובשו מחדש בין 180 עד 120 לפנה"ס, על ידי אפולודורוס כביכול, שכתב את הביבליוטקה, אנציקפלופדיה של תולדות הזמנים הקדומים, ואנו מכירים אותם שוב מספר שנכתב בשנת 8 לספירה על ידי פובליוס אובידיוס נאסו.
סטייה קצרה לעיניים עצומות לרווחה, יצירת המופת הדפיניטיבית, יצירת חייו האחרונה של סטנלי קובריק מ-1999. המסיבה הפותחת ממנה כל המסע של ביל הרפורד יוצא לדרך, בביתו המפואר של ציגלר. כשביל הרפורד יוצא לרגע לפרוזדור, ההוגנרי שאנדור שאבוס מזכיר באוזני אליס הארפורד את ארס אמטוריה של אובידיוס, אמנות האהבה, יצירה שכתב אובידיוס ב-1 לפסירה. הם משוחחים על הספר הזה, שהסרט כולו הוא נסיון לקעקע את הנוסחאות שאובידיוס פירט בו, ולראות ממה באמת קרוצה האהבה, כיצד היא מתנגשת עם תשוקה, וכיצד השניים מפרקות אחת את השניה, אך גם נחוצות אחת לשניה. קובריק הכניס בעצמו את אובידיוס לתשתית הסרט, למרות שהוא לא מוזכר בספר של שניצלר, עליו הסרט מבוסס. לראות את הסרט פירושו לדעת מה נאמר שם – מבלי לפספס משהו מאוד משמעותי ממה שקובריק ביקש לומר.
שבע שנים אחרי ארס אמטוריה, כתב אובידיוס את מטמורפוזות, שם שוב מתגבשת כל המיתולוגיה היוונית מחדש.
המיתולוגיה היוונית היא משפחה של סיפורים שהומצאו במשך כ-200 שנה, שמאוגדים בתוך מחזורים ענקיים: מחזור תזאוס, מחזור הרקלס, מחזור התאוקוניה, הולדת אלים, מחזור הקוסמוגוניה, הולדת יקום, מחזור מלחמת טרויה, וכן הלאה. הסיפורים היו ידועים מאוד עד לפני כ-100 או כ-150 שנה, או עד לפני מלחמת העולם הראשונה, כחלק מהשכלה כללית בסיסית.
המיתולוגיה היוונית היא כמו ספר לימוד, של טקסטים שהם במתכוון קצת פרימיטייביים ונאיביים, מאוד סיפוריים, מאוד מפתים מבחינת העלילות שמתרחשות בהן. מטרתם ללמד את המאזין, אפילו הוא בן ארבע או שש, מה פירוש אדם, מה הוא אלוהים, מה הוא חוק, מה הוא טבע, מה היא יושרה, מה היא מוגות לב, וכן הלאה.
המיתולוגיה היא מילון בסיסי לחיים נכונים.
תיבת פנדורה
סקרנות. למושג סקרנות היתה חשיבות עליונה בחשיבה ההלניסטית, כפי שעוד שנראה אצל הפרה-סוקרטים. אנו נטען שהיוונים הכניסו לתוך תרבות המערב את החשיבה, מושג שעוד נסתחרר סביבו לפחות ארבע פעמים. עוד לפני ההגדרה האופרטיבית, הפילוסופית, המדויקת שתבוא רק בהמשך, היוונים מציגים מילון של חשיבה עצמית או חשיבה על העצמי באמצעות סיפורים.
פאן דורה היא שי האלים. קופסה שאסור לפתוח, אך שבאופן בלתי נמנע נפתחת למרות זאת, וכשנפתחה, יצאו ממנה את כל המחלות והמוות.
במבט של זמננו אפשר לומר שהמוח השוביניסטי הפאלוצנטרי הקדום, כמו חווה שאחראית לגירוש אדם מהגן העדן, האישה היא שאחראית לתחלואים ולמוות.
אך העיקר כאן הוא הסקרנות כמידה רעה, שיכולה להביא לאסון. יש גבול לסקרנות. אין דבר חשוב יותר לאדם מאשר מהסקרנות, אבל אין דבר מפלצתי יותר מאשר להפריז על המידה, וכשמפריזים על המידה מקבלים מפלצת, היבריס, משהו שחורג מהמידה ומתעוות מהפרופורציות הנכונות, והופך למפגע. הסקרנות היא מבורכת, כשמצמידים אליה קנה מידה.
דיידלוס ואיקרוס
דיידלוס, בתור המוח ההנדסי המוביל של זמנו, נשכר על ידי מינוס מלך כרתים. פסיפיאה, אשתו של מינוס, מלכה ובת אלים, התאהבה בפר, וביקשה מדיידלוס לעזור לה. הוא בונה עבורה פרת עץ חלולה בתוכה היא מתיישבת, והתוצאה של המפגש בינה לבין הפר הוא המינוטאור, חצי אדם וחצי פר.
המינוטאור הוא מפלץ, אך הוא גם בן אלים – מצד האם אך גם הפר, שהיה הפר של פוסידון – ולכן לא מן ראוי ובכלל אי אפשר להרוג אותו, אך גם אי אפשר לתת לו לשוטט חופשי. דיידלוס מתבקש שוב לבנות עבור המינוטאור מקום פתוח עד אינסוף אך שאי אפשר יהיה לצאת ממנו – הלבירינטוס.
הלבירינת הוא פרדקוס. היוונים אוהבים פרדוקסים, ורואים בהם את האתגר האולטימטיבי של המוח.
מינוס, מסיבות מובנות מאליהן, כבר לא כל כך מרוצה מדיידלוס ולכן לא משחרר אותו מהמבוך. דיידלוס בונה שני זוגות כנפיים, עבורו ועבור בנו. בדרכם חזרה לאתונה, איקרוס מתעופף גבוה מדי והכנפיים מתפוררות, והוא צונח אל מותו.
האדם מתגרה בגבולותיו, כפי הוא צריך לעשות, אבל אסור לו לשכוח שהגבולות קיימים.
"דע את המידה".
מלחמת טרויה
אל חתונתם של תטיסופלאוס, אלת המריבות אריס לא הוזמנה. היא זורקת את תפוח המריבה, תפוח זהב שמוקדש ליפה באלות. שלוש האלות הבכירות, הרה, אתנהואפרודיטה, פונות לרועה צאן בתול ותמים בשם פאריס שיכריע ביניהן, והוא בוחר באפרודיטה.
סיפור זה במיוחד מסייע להבין שצריך להפריד בין החומר הסיפורי הפשטני של המיתולוגיות, לבין מה שעומד מאחוריהם. הרעיון ששלוש האלות האלה, מלכת האולימפוס הרה, שכבר לא אישה צעירה, ואפרודיטה, שאלו וודאי לא מתחרות ראויות עבורה, ואתנה, האלה הבתולה שהיא בין השאר תמצית הצניעות והמופקדת על החוכמה האנושית, תשתתפנה בשוק בשר שנקרא תחרות יופי הוא מגוחך, ושהפרס יהיה התפוח.
אבל הסיטואציה שנבנית פה היא יפהפיה. האינטואיציה האנושית, כאן פאריס, צריכה בחייה, בהתנהלותה היום-יומית, לבחור בין השלטון, הפאר והמלוכה שמיוצגים על ידי הרה, לבין החוכמה שמיוצגת על ידי אתנה, לבין היצר, החשק המיני והרגש, שמיוצגים על ידי אפרודיטה. שלוש דיסציפלינות של קיום אנושי; שלוש טריטוריות שיכולות להתנגש זו בזו.
האינטואיציה האנושית, הבלתי נמנעת בכסילותה, שלא לומדת לקח ושנותרת תמיד חסרת נסיון, בוחרת ביצר, ולפי ההשקפה היוונית זו טעות גורלית. להעונש עליה היה מלחמת טרויה, מלחמת העולם הראשונה, שבה טרויה כולה הושמדה ומהיוונים התוקפים רק שניים נותרו בחיים. חצי עולם נאבד בחצי עולם אחר.
כאשר האינטואיציה האנושית בוחרת ביצר וברגש, זו התוצאה הבלתי נמנעת. היוונים מגדירים את עצמיותם כמי שבוחרים בתבונה, באתנה. בשום קונסטלציה לא היה אמור הפרס להגיע לאפרודיטה. היוונים מגדירים את האנתרופולוגיה של האדם בצורתו המומלצת כמי שבוחר בתבונה, ולכן הגיבור הגדול של יוון הוא אודיסאוס, שפטרוניתו היא אתנה.
אפרודיטה מעניקה לפאריס כגמול את היפה בנשים, הלנה, שנשואה למנלאוס, מלך ספרטה. אחיו הגדול, אגממנון, הוא הבכיר בקהילת המלכים האכאים, או הדנאים. ראוי לזכור שמלחמת טרויה מתרחשת במאה 11 או 12 לפנה"ס, לפני התקופה ההלנית.
אם כן, הלנה נשואה, ופאריס, אחד הבנים של פריאמוסוהקובה, מלכי טרויה, חוטף את הלנה. אגממנון אוסף מחנה אדיר ותוקף את טרויה, והמלחמה נמשכת עשר שנים (או, בכל אופן, דור).
במחנה היווני יש שני אנשים חכמים: נסטורואודיסאוס, שמייצגים את ההבחנה היוונית היפה בין שני מובנים של חוכמה.
נסטור הוא קשיש מופלג, בן שלושים לפחות. הוא ראה כבר הכל, ולכן הוא מתבקש לקבוע אסטרטגיה. כלומר, אין חוכמה בלי תקדים. אין בינה בלי מבט היסטורי. השכל האנושי לא פועל בוואקום, וחומר הגלם לו הוא זקוק זה ההיסטוריה.
אבל האנושות מתקדמת גם בגיחות וניתורים שאינם אקסטרפולציה, אלא חידושים. כשנסטור לא יכול לספק פיתרון, כשהניסיון שלו לא מספיק כדי לכבוש את העיר הנצורה, אודיסאוס מציע את הצעתו המפורסמת להציב סוס חלול בו יסתתרו הוא וקבוצת חיילים. כלומר, חוכמה היא גם חסרת תקדים.
ישנה דיאלקטיקה, זיקת גומלין הדדית, בין ידע נצבר הדרגתי, ובין הפריצות אל משהו חדש, שלעיתים אף סותר את הידע הקודם, אך מרגע שנוצר מצטרף אליו כחלק מהקורפוס הקיים.
הסוס הטרויאני מלמד אותנו שכל פעולה בין אדם לאדם היא פעולה פסיכולוגית. תחבולה אסטרטגית. הטרויאנים הצליחו לשרוד דור מול צבא עדיף, והם שמעו כבר בעצמם על כמה תחבולות. אבל אודיסאוס יודע שהם יהיו כה מאושרים כשתתגשם משאלתם לראות את המפרשים המתרחקים של הצבא היווני, שבינתם תסתתר לשעות ספורות.
כדי להדגיש את הנקודה הזו, ממציאה המיתולוגיה את סיפור המשנה של קסנדרה, אחותו של פאריס. קסנדרה הצליחה להדוף ניסיון אונס מצד אפולו, אך הוא העניש אותה בקללה נוראית – שהיא תראה את האמת, ואף אחד לא יאמין. היא רואה מה עומד לראות, ואף אחד לא שועה לאזהרותיה.
הטרויאנים מכניסים את הסוס לעיר, והעולם העתיק חרב. תוצאה בלתי נמנעת של בחירה נואלת של האינטואיציה האנושית.
איאס
ליוונים שני אידיאלים, המנוגדים זה לזה ומשלימים זה את זה.
דע את המידה. אסור להפריז על המתכונת. אסור להתפס לחוסר שיקול דעת.
איאס, אחד הגיבורים הגדולים של מלחמת טרויה, לא קיבל משהו שלדעתו היה מיועד לו, ודעתו נטרפה עליו מזעם. הוא השתכר, ובדרכו חזרה הביתה, הסתער על עדר כבשים וטבח בהן. כשהתעורר איאס והבין מה עשה, הוא מסדיר את ענייניו והורג את עצמו. לא היתה לו ברירה אחרת.
המנטליות האריסטוקרטית היוונית לא מכירה בסלחנות. טעות אחת היא יותר מדי. מושג זה הוא בלתי נתפס עבורנו. במנטליות היהודית והנוצרית, סלחנות היא ערך. מבחינת המוח היווני, האדם אחרי על עצמו.
בפרשת קין, מצד אחד, קין רשאי לעשות את הרע – יש לו היתר מלא להיות הוא עצמו, למרוד. אבל המרידה אינה חסרת משמעות. מצד שני, אלוהים אוסר על קין לעשות משהו, הוא מבין את האיסור, ועושה זאת בכל זאת. המרידה אפשרית, אבל העונש אליה בלתי נסבל.
כשעבר על החוק, קין יצא מחוץ לחוק ולכן הוא כבר לא מוגן על ידו: "כל מוצאי יהרגני". אות קין מובנת היום כאות קלון, אך התנ"ך מגדיר אותה כאות הגנה עליון. אסור לפגוע בקין, בתור רוצו אחיו, הרוצח הראשון, מופת הרצח, עצם מושג הרוצח – בדיוק כדי שהמושג "רוצח אחיו" ימשיך להתנהל על פני הדורות כמיתוס נצחי. כאן ההגדרה הזו יצאה לאור. אות קין פירושה הנצחה של מושג.
היוונים לא רוצים את החרטה. הם רוצים בעלות מוחלטת על העצמי. הם אליטיסטים. אליטיסט הוא הטוב ביותר. מבחינת היוונים, יש רק נורמת התנהגות אחת – היא אליטיסטית, אריסטוקרטית, ופירושה הוא שהשיפוט הוא פנימי ולא חיצוני.
בפרשת איאס איש לא ראה אותו פוגע בכבשים. איאס עומד למשפט רק מול אדם אחד, וזה הוא עצמו. איאס רואה במעשה שעשה חרפה, והדרך היחידה להגאל מכך היא השמדה עצמית. התפיסה היוונית חותרת להגיע לנקודה מסוימת: יש תהום ויש רקיע, ועלינו למצוא נקודת איזון בין השנים.
האדם נמצא בחצי הדרך הין החיה לאל. היווני רוצה להגיע לארטה, איזון בין התכונות והשלטת האיזון על מרכיבי האישיות הסותרים שעלולים לצאת משליטה. עיוות הארטה, עיוות התכונות שהופכת לתכונה לתכונה מפלצתית, היא היבריס. אומץ שהופך לשגעון או זהירות שהופכת לפחדנות – בכל בכל תכונה ניתן להפריז או להמעיט, לפרוץ את גבולותיה לכאן אאו לכאן.
אדיפוס
גורל הוא מעגל בו פעולה אנושית לא יכולה להצליח בלהיות פעולה אנושית. אין פעולה אנושית בה אפשר לנקוט כדי למנוע או לשנות אותו.
מחזור המיתוסים של בית תבאי מאוחר יותר מאלו שעסקנו בהם קודם. דור אחר דור של בני בית תבאי מתמודדים עם קללה שהם הביאו על עצמם.
אדיפוס הוא בנם של לאיוס ויוקסטה. במקדש של אפולו בדלפי, שם הפיתיות, הכוהנות של אפולו, היו חוזות את העתיד, קיבלו הוריו את הנבואה שבנם שעוד לא נולד עתיד לחטוא את החטאים הפרדיגמטיים, הטוטאליים – הוא יהרוג את אביו וישכב עם אימו.
האורקל נועד כמובן לאפשר לכאורה לסטות ממערכת הגורל ולהמנע ממנו, ולאיוס ויוקסטה מחליטים פשוט להתנזר ממין. אך בסופו של דבר יוקסטה יולדת.
לאיוס מטיל מום ברגלי אדיפוס, ושולח משרת להטיל את אדיפוס באחד ההרים שם יספה, אך זה לא קורה. אדיפוס גדל בקורינתוס בתור בנם של המלך והמלכה העריריים, ולא יודע שהוא מאומץ. בבגרותו, כשאדיפוס שומע בעצמו את אותו הנבואה, הוא בורח מקורינתוס ומגיע חזרה לתבאי. המעגל הראשון הושלם.
בדרך, הוא נתקל באדם ומתוך עימות הורג אותו, ולאחר מכן מגיע אל הספינקס ופותר את חידתו. כשאדיפוס סילק את הספינקס, תושבי תבאי מציעים לו את המלוכה, ואת המלכה שלאחרונה התאלמנה בנסיבות לא ידועות. הם נישאים ומולידים שני בנים ושתי בנות, עד שהכל משתבש.
מה פירושו של גורל? לכאורה, לא זו בלבד שלא ניתן לסטות מדרך הגורל, אלא שגם מאמץ לעשות זאת אינו אלא אחד המכשירים האירוניים שהגורל מנצל כדי להביא אותך לשם ביתר שאת.
האלים היוונים הם קונספט שונה לחלוטין מהאלוהות המונותאיסטית אותה המציא אברהם. מושג האלוהות הכל יכולה, הכולות, שכולנו נמצאים בו, אינו המושג היווני. אצל היוונים, עוד מעל האלים מתנוססת תבנית, הכרח, מוירה. אצל הרומאים פאטום, ואצלנו גורל.
הגורל הוא תקרת זכוכית שאי אפשר לנפץ. אלמלא גורל, כל אדם עשוי היה להגיע אל מחוץ לעצמיותו. הגורל הוא מושג הגבול, או הגבוליות. אדיפוס אמור להלחם בגבולויות שלו, והוא לא מצליח.
אדיפוס, שהוא גדול ממידת האדם, חטא את החטאים האלה, שקע והתבוסס בתוכם. אדיפוס הוא הבלש הראשון – הוא יוצא בעצמו לחקור את העניין אחרי שהפרשיה צצה מחשכת העבר. כל המעורבים אומרים לו לעצור, אבל הוא ממשיך. הוא חוקר ומגיע בסופו של דבר לפתרון, ומבין שזה הוא. יוקסטה תולה את עצמה, והוא עצמו מעוור את עיניו ויוצא לנדודים, בלווית אנטיגונה ביתו.
הספינקס שאל מי הוא זה שהולך על ארבע, על שתיים ועל שלוש. התשובה הסכמטית היא האדם, אבל התשובה של הסיפור היא אדיפוס, שהוא הדוגמה הקיצונית ביותר של אדם. השאלה והתשובה נוגעות לו יותר מלכל אדם אחר.
כתינוק זחל על ארבע ככל תינוק, אבל גם זחל על ארבע יותר מכל תינוק אחר כי ברגליו הוטל מום. בסוף ימי נזקק למטה ולכן הלך על שלוש, ככל איש אחר, אבל הוא גם הלך על שלוש ונזקק למטה יותר מכל איש אחר, כי היה עיוור. וכאיש צעיר, בדרך לשם, הלך על שתיים ככל איש, אבל גם הלך על שתיים בצעד נמרץ מדי, חזק מדי ונועז מדי, עד לגבולות שלו, ועד שהתנפץ עליהם.
הפרטים הקטנים של סיפורי המיתולוגיה השונים, המבולבלים והכפופים לגרסאות שונות, אינם חשובים למטרות הקורס. אך ביסודם נמצאים האידיאלים בהם היוונים האמינו כאידיאלים, האתוס היווני. תרשים סכמות החשיבה האידיאלית של היווני. האתוס ההלני רוצה דברים מסוימים ופוסל דברים מסוימים, ואלו כמובן שונים מאוד מהדברים שאנו רוצים ופוסלים.
שני הביטויים המכריעים הם הארטה וההיבריס. המידה והפרתה. כשאיקרוס נוסק לשמיים, הוא מפר את האיזון. לא במקרה, הוא שהתחיל כאדם על האדמה, רצה להגיע גובה האלים, ומצא את עצמו בחביוני העם, נמוך יותר מהנקודה בה התחיל.
משמעותה הפשוטה של המילה היבריס היא מפלץ. האדם מפסיק להיות אדם והופך למפלצת, ערב רב של תכונות שפוסלות זו את זה.
היוונים רוצים משהו – אך הם לא בהכרח עושים זאת. אפשר לשפוט את פרופיל העם לפי הדברים שהוא מחמיץ אך שכואב לו להחמיץ אותם. אידיאל הוא מה שאנו לא עושים, אבל לפחות אנו יודעים שהוא נמצא שם.
לסיכום, אכילס. עקב אכילס מתמצת את כל מה שהמיתולוגיה רוצה לומר על מידות וידיעת גבולות. תטיס אימו של אכילס רוצה להגן עליו מהעולם, ולפי המיתוס המוכר ביותר היא טובלת אותו בנהר הסטיקס, אך העקב בו אחזה אותו נותר פגיע. אכילס יודע מההתחלה שהוא הולך למות, אך באופן כל כך שונה מהמנטליות שלנו, ידיעה זו לא גורמת לו מצוקה או חורבן, אלא מגבשת את משמעות חייו.
היווני יודע שהוא בן תמותה. הוא לא חרד מהמוות, ודווקא משום כך, הוא בורא לעצמו משמעות. המשמעות של אכילס היא למות מוות מפואר. אירוניה היא מבט של חמלה על האחר, מלמעלה, ומותו של אכילס הוא דוגמה מרהיבה לכך. בסופו של דבר, אכילס מת את המוות המשפיל ביותר שיכול להיות. פאריס מוג הלב, שהמיט את הפורענות על עמו ועירו מתוך איוולת ממארת, משגר חץ מורעל אל אכילס מגבו, אך הוא צלף כה גרוע שהוא כמעט פוגע באדמה, בעקבו של אכילס.
אפילו אכילס, המפואר שביוונים, נטול שלמות.
נרקיסוס, שחשב שהוא כליל שלמות, יכול היה לחשוב כך רק מתוך אוטיזם מוחלט, ובסופו של דבר טבע בתוך בבואתו שלו, בתוך עצמו.
