סיכום ההרצאה הראשונה בקורס פרקים בתולדות תרבות המערב של ד"ר הנרי אונגר במסגרת התוכנית הרב-תחומית לאמנויות של הפקולטה לאמנויות. ההרצאה התקיימה ביום ראשון, 18/10/2009, בחדר 115 (אולם פאסטליכט) בבניין מקסיקו, באוניברסיטת תל אביב.

—

פרופ' אונגר:

פרשת קין (והבל) – האינטרפרטציה "האקזיסטנציאליסטית" שלי לפרשה זו, שמוצגת כאקט הכינון של מוסריות אנושית המבוססת על בחירה (גם בחירה ברע), וחופש רצון. יהוה, האלוהות המקראית, מאפשר לקין "למרוד" (קאמי, סיזיפוס, איבן קרמזוב) כמרכיב אינטגרלי בחופש רצון אנושי וכתנאי לבחירה עצמאית. ברם, אלוהים דורש לבחור בטוב, ועונש אותנו על בחירה לקויה.

—

בראשית, פרק ד'

א וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה.

ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל; וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.

ג וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה–לַיהוָה.

ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.

ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ.

ז הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.

ח וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.

ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.

י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.

יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.

יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ.

יג וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-יְהוָה: גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי, מִנְּשֹׂא

פרשת קין (לא פרשת קין והבל) היא פרולוג לתרבות המערב.

—

פס' א' וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה.

האקט הראשון של הולדת אדם. החזרה לא מיותרת. גם אשתו וגם חווה. גם תהר וגם תלד. חווה מעניקה את השם קין והאטימולוגיה מוסברת – חידוש הברית בין האדם לה'. אלוהים

פס' ב' וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל; וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.

הבל הוא נספח, ניצב. תפקידו הוא ליהרג ולהניע את הדיאלוג הגדול ביותר בין אדם לה'. המשפט תלוי בקודמו מבחינה דקדוקית – הבל הוא אחיו, חווה הוסיפה ללדת.

טקסט וירטואוזי ששוייף במשך מאות שנים לשלמות מלאה.

שמו של הבל לא מוסבר בטקסט, אבל משמעותו לא בלתי קשורה למשמעות העכשווית – אד, Non-Entity.

הבכור הוא היורש, מבחינה חוקית, מאז ומתמיד – אלמלא ה' היה רוצה לתת לו הכל, לא היה עושה אותו בכור. גם גאן ישנה בחירה: כפי שנבחר העם, הבכור הוא בחיר ה'.  הוא בחר בו להיות ראשון.

מקצועו של הבל מוצג ראשון, כסימן לבאות, אבל הוא קיבל פחות. קין קיבל את האדמה, הקשר עם האדמה, ואילו הבל לא קיבל דבר. הוא נע ונד, הארץ לא שלו.

פס' ג' וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה–לַיהוָה.

"פסוק משכר ביופיו."

ה' הוא התכלית של הפסוק. הוא זורם כלפי מעלה. הגדרה הולמת למעשה הראשון של התקרבות האדם לה'. קין הוא האדם הראשון שמעלה מנחה לה', כיאה לשמו שנובע מקשר עם האל.

פס' ד' וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.

מבנה מושלם. הזיקה בין פס' ג' ל-ד' היא אנלוגיה מלאה לזיקה בין פס' א' ל-ב'. הבל חוזר אחרי אחיו, שוב פעם כנספח ונלווה.

השאלה הנשאלת, כיצד יגיב ה'? הוא קיבל שתי מנחות. הוא יכול לשעות לקין ולאחר מכן להבל. לשעות לקין ובכלל לא לשעות להבל. לשעות להבל ולאחר מכן לקין, וכו'.

בבניית העוול, הטקסט רומס את הציפיות על תעתוע של חלוקה לפסוקים. בלי להמתין – וישע ה' אל הבל. בתגובה למנחה, הוא מגיב לאדם.

"בחצי פסוק זה נכנסת המורה לתנ"ך למצוקה: "מורתי, מה קורה כאן?", שואלים משייפי האולרים מהשולחנות האחוריים בחדר הלא-ממוזג. משהו מתחיל לצרום את האוזן המוסרית". והמורה: אלוהים מעדיף את המנחה של הבל כי היא טובה יותר, "מבכורות צאנו".

אבל "בכורות צאנו" – אולי אלה הכבשים המבוגרות יותר, החלשות והחלושות, הדלות יותר? אם כן, מדוע מעדיף ה' את מנחתו של הבל, אחרי פסוק שמוריד מערכה? ממילא, הבל רק מחקה את מעשי אחיו.

במה אנחנו עוסקים כאן? למה אנו נוהגים כך עם הטקסט הזה, בצורה אווילית מאין כמוה? האם ה', האנתרופומורפי כאן, מעדיף באמת את המנחה של הבל מכיוון שהיא טעימה יותר? גם לבזות את השימוש ב-"וגם", גם לבזות את פס' ג', וגם לפרש את "בכורות צאנו" כמשהו טוב יותר?

הרי זהו טקסט קדוש, במובן שיש לו השפעה מזה 2,700 שנה על חשיבתנו המוסרית והפסיכולוגית, שבונה אתוס של האנושות כולה. הוא נכתב כדי, לא משום. הוא מגדיר את האדם כיישות מסוג מסויים.

פס' ה' וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

(נא להפנות עין ליופי הטקסט.)

מתוך צרימה להתנהלות הכרונולוגית וההיררכית, אלוהים שעה למנחה של הבל. אכזריות שאין כמותה. למנחתו של קין לא שעה (התייחסות לפתיחת "המשפט" של קפקא).

מה צריכה להיות תגובות של קין? הרי מדובר פה לא על מלך, לא על יישות רודפת צדק, אלא על ה', על הצדק עצמו. אין לאן לפנות. ה' הוא הערכאה העליונה.

תגובות היא על טהרת הפסיכולוגיה, בלתי נשלטת. "חרון אפו" – מילה חשובה מאוד. כעסו של קין מוצדק. קין עכשיו יכול לפעול. תגובה אלימה מצידו תהיה מתבקשת כעת. אך הוא עדיין לא פנה להבל – הוא יודע שהבל לא אשם. הכעס שלו מופנה לה'.

פס' ו' וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ.

עכשיו ה' מתערב – התערבות קלאסית. עכשיו הוא מכניס קיסם שיניים לפצע הפעור של קין. איך תסביר זאת המורה לתנ"ך?

התייחסות עלילתית לקדמת עדן, 1952, ג'ון סטיינבק, 1902 עד 1968.

קיילב שואל את עצמו אם הוא נידון להיות רוצח, והספר עונה שהבחירה היא שלו.
בגן עדן לא היתה בחירה. היו רק תירוצים. איש לא לקח אחריות על מעשיו. אלוהים לא שואל אותם: הם פותו, והם מסולקים. אבל עכשיו, אנחנו עומדים לראשונה מול מושג הבחירה, בעוצמה כזו שלא חזרה עוד עד האקזיסטנציאליזם.

אקט הבחירה החופשית מוצג כתנאי הכרחי להיותו של האדם אדם. המספר צפוי לאמר – אם האדם לא בוחר, הוא לא אדם.

פסוק זה הוא רק מדרגה שנועדה להובילנו לפסוק הבא.

פס' ז' הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.

האקט כולו נועד להוביל אותנו לפס' ו' ו-ז'.

נחזור אחורה. קין נולד, הבל נולד, כדי לאפשר את המעשה וכדי לאפשר את הדיאלוג בין האדם לחוק ובין שני מושגים שונים של חוק. פנימי וחיצוני.

האדם נמצא בתוך סיטואציה של בחירה, ובכך הוא אדם, זה מה שאומר ה' לקין, כך מסביר ה' את הבחירה. החטא תמיד יעמוד מולו, הוא ירצה להתפתות אך ימשול בו.

ה' אומר – תמיד זה יהיה המצב. דע לך. עד כה לא היה חוק. היה רק איסור. עכשיו ישנה עמידה מול חוק מתוך בחירה. האדם צריך לשפוט, ולא ה'.

אבל אין כאן ציווי, מכיוון שאין סנקציות. כך נותן ה' לקין, לאדם, את זכות הבחירה.

פס' ח' וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.

במקום לענות לה', קין פונה לאחיו.

הרגע כבר עבר. כבר אין לגיטימציה. התקף החרון הסתיים. למה דווקא עכשיו הורג קין את הבל? למה חזר בו מהמסקנה שהאשם אצל ה'? המילה "אחיו" חוזרת פעמיים, כדי להדגיש את האחריות המוסרית של קין. אסור להרוג בכלל, אבל במיוחד אסור להרוג בתוך המשפחה.

הדיאלוג המקורי עוד לא הסתיים. הפניה להבל והרצח הם התשובה של קין לה'. קין לא רוצה את הבחירה. קין רוצח את אחיו על רקע אידיאולוגי, ורצח יש השפעה מכוננת על התרבות.

ה' נמצא מחוץ לתמונה בזמן המעשה – אך הוא לא עזב.

פס' ט' וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.

האדם הראשון שנולד מאישה, הראשון שמעלה מנחה לה', הוא לא באמת חשב שאלוהים לא ידע מה עשה. קין לא תמים. בתשובתו זו, הוא מתנער מהאחריות על אחיו ועל מות אחיו ומטיל את האחריות על ה': אם אתה באמת הצדק ויצרת את העוול הזה, ונתת לי את הבחירה, אני שואל, למה עשית זאת? מדוע יצרת עולם כזה? למה לא לקחת קודם את מנחתי?

למה העולם נראה כמו שהוא נראה? (התייחסות לסיפור מד"ב בו אלוהים יושב בבר ומתרץ את בריאתנו בפני חבריו האלים)

עוד לפני הופעת השם נמרוד, האדם מורד בסדר העקום, או בחוסר הסדר, של קדמת עדן.

פס' י' וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.

פס' י"א וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.

פס' י"ב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ.

פס' י"ג וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-יְהוָה: גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי, מִנְּשֹׂא.

ועד הסוף.

ה' לא מדבר אל קין, הוא צועק עליו. מה שחשוב הוא המעשה. עכשיו מגיעה הסנקציה. הוא מעניש אותו על הרצח ולוקח לו את האדמה. האדם מוגדר לראשונה כישות פועלת בזירה מוסרית.

הטקסט מורכב מכיוון שהוא מציע שתי סמנטיקות. זו לא רק ראשית האקזיצטנציאלים, בלי כל מה שקדם לה. הפרק לא נגמר כאן.

התייחסות לאחים קרמזוב, 1880, מאת דוסטויבסקי, 1821 עד 1881, בפרק המרד (טקסט מלא?). "לא רוצה להיות חלק בקרקס שלך". איך אלוהים מרשה? מבחינת קאמי, האדם מתחיל במרד.

כדי שלא ינצל לרעה את החופש הזה, כדי שהתורה לא תאפשר זאת, אלוהים חוזר לחוק הטרסצנדנטלי. אסור היה לעשות זאת.

מבחינת תרבות המערב, זו הפעם הראשונה בה אדם מוגדר לא רק כברוא, אלא גם כבורא, של סיטואציות, כיישות שפועלת בזירה מוסרית. האדם הוא יישות שבוחרת את דרכה בצומת של טוב ורע. האסור אפשרי. אחרת, לא יהיה האדם אלא רובוט, אוטומטון.

פס' ז' הוא התשובה להמצאות הרוע בעולם.