סיכום ההרצאה השלישית בקורס תולדות התיאטרון: יוון ורומא של פרופ' נורית יערי, במסגרת התוכנית הרב-תחומית לאמנויות של הפקולטה לאמנויות. ההרצאה התקיימה ביום שלישי, 03/11/2009, בחדר 206א' בבניין מקסיקו, באוניברסיטת תל אביב.

—

לפי שבתאי, מלחמת טרויה היא הפרספקטיבה של העולם העתיק. האפוס ההומרי נחשב לאבן היסוד של התרבות היוונית: איחוד הממלכות, צבא אחד, גיבורים. למרות מסעות אחרים במיתולוגיה, זהו המסע הבולט.

הומרוס בנה את המערכת המוסרית של הלוחם. "במלחמה אין מנצחים ומפסידים, יש רק מפסידים" (אוריפידס, נשות טרויה). התמה הזו תחזור לאורך כל התרבות המערבית. אחרי תבוסתה, לא נותר זכר מטרויה. העיר נשרפה, הגברים נרצחו והנשים נלקחו. המלחמה של הומרוס עוסקת בלוחם, בגבר, באישה כתלויה בגבר. טרויה והטרויאנים הושמדו.

שום דבר לא קבוע וחד משמעי – מה שאנו חושבים שאנו יודעים הולך ומשתנה. עד סוף המאה ה-19, האמונה הרווחת היתה שטרויה ומלחמת טרויה הן פרי דמיונו של הומרוס. במחצית השניה של המאה ה-19 ניסה היינריך שלימן לבדוק אם טרויה באמת היתה קיימת. מה אם הומרוס לא המציא, אלא תיעד?  על בסיס האיליאדה, שחזר שלימן את המיקום המשוער, וגילה תשע שכבות שונות של טרויה, שהיו ונהרסו. בשכבה הרלבנטית לתקופה, הוא מצא אוצר זהב ענק, שמצא את דרכו למוזיאון בסנט-פטרסבורג.

יצירתו של הומרוס בנויה שכבות, סיפורים מיתולוגיים ואירועים היסטוריים. הומרוס תיאר את המיתוסים שהגיעו לאוזניו מזמנים עתיקים וגם את החברה בה חי במחצית השנייה של המאה השמינית. ככל הנראה, מלחמת טרויה התרחשה במאה ה-12 לפנה"ס.

כל המחזאים "משתמשים בשיירי הסעודה של הומרוס". אבל אצל אייסכילוס ובעיקר אצל אוריפידס, ההקשר משתנה. כל אחד מהם כתב ברקע של מלחמה אחרת. הטון של אייסכילוס לגבי טרויה הוא טון אוהד – אגממנון ניצח במלחמה חשובה וצודקת. בשורה 160, קטע חשוב מאוד להבנת הטרגדיה בכלל ועבורנו בפרט.

זאוס, יהיה אשר יהיה,
אם זה השם הרצוי לו,
אכנהו כך.
שקלתי הכל, אך מאומה
לא ישוה לזאוס אם אכן אלי לנער
מתוך מוחי את מועקת ההבל.

זה שבתחילה היה גדול
והתגאה בעליונות כחו
אין לו עוד זכר,
וזה שנוצר אחריו
מצא את מנצחו.
כך שאדם נבון באמת
ישמיע בחדוה המנון לזאוס:

הוא הצעיד את בני האדם
על דרך החכמה
כשקבע את החוק:
"לימוד בא מסבל".
במקום שנה מטפטף בנפש
צעד ההזכרות בתלאה;
ומתוך כפיה באה שפיות.
האלים ממרום מושב הנוט
מעניקים חסד אלים.

המחזה כולו עוסק בנקמנותה של קליטמנסטרה באגממנון על זבח איפיגניה. אגממנון נכנס לבמה כמלך מנצח, הוא לא מזכיר את איפיגניה ולא מתייחס לקרובנות המלחמה, למרות שהמקהלה מזכירה זאת עוד קודם. המחזה כמעט מכין אותנו לכך שהמהקהלה בכלל תהרוג אותו.

איפיגניה באוליס נכתב על רקע של מלחמה מאוד לא מפוארת: המלחמה הפלופונסית בין אתונה לספרטה, שמסתיימת בתבוסת אתונה. הספרטנים, למזלנו, העריכו את אתונה כל כך שהם לא שרפו או השמידו אותה – אחרי מצעד נצחון הספרטנים עזבו את העיר כמו שהיא. אצל אוריפידס, מלחמת טרויה אינה מלחמה לגיטימית.

אוריפידס ואריסטופנס לא מפסיקים לכתוב נגד המלחמה. שניהם ניסו לשכנע את האתונאים להצביע על שלום, ושניהם נכשלו. ממחזותיו של אוריפידס ששרדו, שבעה מחזות מתייחסים למלחמת טרויה, ובכל המחזות הוא ניסה להראות את הסבל שהמלחמות הביאו. ב-408 הוציא עצמו אוריפידס לגלות במוקדון, וככל הנראה, שם כתב את איפיגניה באוליס. בנו העלה את המחזה ב-405, באותה השנה בה אריסטופנס העלה את הצפרדעים. איפיגניה באוליס זוכה במקום הראשון.

באיפיגניה באוליס, קליטמנסטרה היא קורבן, אולי אפילו יותר מאיפיגניה – היא נשארה לחיות עם האסון.

למיתוסים יש הרבה מאוד גרסאות. המיתולוגיה היא תחום ענק ובכל מקום וזמן הסיפור מסופר קצת אחרת. במיתוסים שונים ובמערכת הדתית, איפיגניה היא אקווילנטית לארטמיס – לעיתים ככהנת שלה ולעיתים כשם אחר שלה (?). המזחאים בוחרים איזו גרסה הם מספרים. לדוגמה, בהלנה של (מי?), הלנה בכלל לא הגיעה לטרויה, אלא למצרים, ולטרויה הגיעה בועת אוויר במקומה. היא מחכה למנלאוס, והוא אכן מגיע, בטעות אחרי שהסתבך בסערה שבדרך חזרה, והלנה בועת האוויר איתו על הספינה. העבד אומר: ~ "עשר שנים וכל כך הרבה קורבנות, על בועת אוויר?" ~

המקהלה

בקריאת שירי המהקלה, יש לשים לב לפני הכל למין וגיל המשתתפים. באגממנון, המקלה היא של זקני ארגוס. מכך נסיק כי התחום בו מתרחשת הטרגדיה הוא בעיקר התחום הפוליטי – המלחמה, השיבה של המנצח, הרצח ותפיסת השילטון בכוח על ידי איגיסתוס וקלימנסטרה.

המקהלה של איפיגניה באוליס היא של נערות צעירות. בשיר הראשון הן מתארות את שרירי החיילים, והתלהבותן כבר מכניסה היבט אירוני למחזה. הן גם מלוות את איפיגניה במצב הנורא הזה. הן באו להיות שושבינות, אבל בסופו של דבר הן הריבוי (?) שלה.

שירי המקהלה מספקים הפוגה בין הקונפליקטים, העימותים. הם פותחים את האופק ומספקים פרספקטיבה, ולעיתים מספקים מידע על הרקע. השיר מחבר בין הסצינות ויש לבחון היטב את הקשר בין הסצינות שלפניו ואחריו, והוא מתייחס לעבר, להווה, ולעתיד, משהו שהגיבורים לא יכולים לעשות.

הצגת הטרגדיה

בתחחרויות הדיוניסיה קיימת המשכיות, ותמונות הבמה מבוססות על המשכיות זו. כשמוצגת איפיגניה באוליס, ישנם בקהל אנשים שראו את אגממנון של אייסכילוס או את אלקטרה של אוריפידס. על הבמה נמצא אוהל, והקהל יודע כך שהוא נמצא בשדה קרב.

כאשר לבמה עולה המרכבה עם קליטימנסטרה ואיפיגניה, הקהל נזכר במרכבות אחרות, כמו המרכבה של אגממנון וקסנדרה שחוזרים מטרויה באגממנון של אייסכילוס, או במרכבה של קליטמנסטרה שמגיעה לבקר את ביתה אלקטרה בכפר מחוץ לארגוס, באלקטרה של אוריפידס.

—

קריאה

אייסכילוס, נושאות הנסכים, עברית: אהרן שבתאי

אייסכילוס, נוטות החסד, עברית: אהרן שבתאי

הומרוס, אודיסיאה, שיר שלישי, שורות 245 עד 325; שיר אחד עשר, שורות 387 עד 456