סיכום ההרצאה השניה בקורס פרקים בתולדות תרבות המערב של ד"ר הנרי אונגר במסגרת התוכנית הרב-תחומית לאמנויות של הפקולטה לאמנויות. ההרצאה התקיימה ביום חמישי, 22/10/2009, בחדר 115 (אולם פאסטליכט) בבניין מקסיקו, באוניברסיטת תל אביב.

—

פרופ' אונגר:

סיכום פרשת קין ומעבר למיתוסים ההלניים. הגדרה (ניאו-קאנטיאנית) של המיתוס "כתבנית מנטלית" שתורגמה לטקסט (סיפור, סכמה נרטיבית), כדי להגדיר ולעצב את האתוס של עם או לאום. נזכרו מספר מיתוסים מפורסמים: פנדורה "סוס טבריאני" (כיד המצאתו של אחד מחברי הכנסת), עקב אכילס, אודיסאוס ונסטור, מלחמת טרויה ובחירתו של פאריס.

הערות סיכום על מיתוסים בכלל והלניים בפרט (מנקודת תצפית נאו-קנטיאנית, קסירר, סוזן לנגר). סיכום הרוח ההלנית באמצעות "ארטה" "והיבריס" – שני היעדים המוצלבים של המיתוס והאתוס מעבר לפרה-סוקרטים.

—

לצפייה בהרצאה בווידאו

—

פרשת קין היא בעלת חשיבות עליונה בהגדרת הפרופיל של תרבות המערב. זהו טקסט מכונן עבור האתוס המערבי הומניסטי, המקום בו אדם מגדיר את עצמו מול אלמנטים טרנסצנדנטיים.

יש שלושה מוקדים פרדיגמטיים שמשמשים כתחנות מוצא לתרבות המערב. פרשת קין היא אחד מהם.

המיתולוגיה היוונית

אותו קורפוס הקרוי בשם האמורפי "המיתולוגיה היוונית" (אף כי זה לא  ביטוי מדויק) מוכר וידוע. אין זה מקרה שהמיתולוגיה עדיין פועמת את פעימותיה – הקהל אולי לא שמע על צ'וסר ודנטה, אבל תיבת פנדורה וקסנדרה מוכרים יותר.

המיתולוגיה היוונית היא מערכת מושגים שתפקידן להגדיר את האתוס, ההתנהלות הפנימית והמנטליות הבסיסית, של התרבות היוונית.

מבחינה היסטורית, מדובר בכמה אלפי סיפורים, קטנים יותר וגדולים יותר, מאי שם בין המאה השביעית לתשיעית לפנה"ס. סיפורי המיתולוגיה גובשו לראשונה על ידי הסיודוס במאה שמינית לפנה"ס, גובשו במקביל על ידי הומרוס עליו נרחיב את הדיבור בבוא זמנו, גובשו מחדש בין 180 עד 120 לפנה"ס, על ידי אפולודורוס כביכול, שכתב את הביבליוטקה, אנציקפלופדיה של תולדות הזמנים הקדומים, ואנו מכירים אותם שוב מספר שנכתב בשנת 8 לספירה על ידי פובליוס אובידיוס נאסו.

סטייה קצרה לעיניים עצומות לרווחה, יצירת המופת הדפיניטיבית, יצירת חייו האחרונה של סטנלי קובריק מ-1999. המסיבה הפותחת ממנה כל המסע של ביל הרפורד יוצא לדרך, בביתו המפואר של ציגלר. כשביל הרפורד יוצא לרגע לפרוזדור, ההוגנרי שאנדור שאבוס מזכיר באוזני אליס הארפורד את ארס אמטוריה של אובידיוס, אמנות האהבה, יצירה שכתב אובידיוס ב-1 לפסירה. הם משוחחים על הספר הזה, שהסרט כולו הוא נסיון לקעקע את הנוסחאות שאובידיוס פירט בו, ולראות ממה באמת קרוצה האהבה, כיצד היא מתנגשת עם תשוקה, וכיצד השניים מפרקות אחת את השניה, אך גם נחוצות אחת לשניה. קובריק הכניס בעצמו את אובידיוס לתשתית הסרט, למרות שהוא לא מוזכר בספר של שניצלר, עליו הסרט מבוסס. לראות את הסרט פירושו לדעת מה נאמר שם – מבלי לפספס משהו מאוד משמעותי ממה שקובריק ביקש לומר.

שבע שנים אחרי ארס אמטוריה, כתב אובידיוס את מטמורפוזות, שם שוב מתגבשת כל המיתולוגיה היוונית מחדש.

המיתולוגיה היוונית היא משפחה של סיפורים שהומצאו במשך כ-200 שנה, שמאוגדים בתוך מחזורים ענקיים: מחזור תזאוס, מחזור הרקלס, מחזור התאוקוניה, הולדת אלים, מחזור הקוסמוגוניה, הולדת יקום, מחזור מלחמת טרויה, וכן הלאה. הסיפורים היו ידועים מאוד עד לפני כ-100 או כ-150 שנה, או עד לפני מלחמת העולם הראשונה, כחלק מהשכלה כללית בסיסית.

המיתולוגיה היוונית היא כמו ספר לימוד, של טקסטים שהם במתכוון קצת פרימיטייביים ונאיביים, מאוד סיפוריים, מאוד מפתים מבחינת העלילות שמתרחשות בהן. מטרתם ללמד את המאזין, אפילו הוא בן ארבע או שש, מה פירוש אדם, מה הוא אלוהים, מה הוא חוק, מה הוא טבע, מה היא יושרה, מה היא מוגות לב, וכן הלאה.

המיתולוגיה היא מילון בסיסי לחיים נכונים.

תיבת פנדורה

סקרנות. למושג סקרנות היתה חשיבות עליונה בחשיבה ההלניסטית, כפי שעוד שנראה אצל הפרה-סוקרטים. אנו נטען שהיוונים הכניסו לתוך תרבות המערב את החשיבה, מושג שעוד נסתחרר סביבו לפחות ארבע פעמים. עוד לפני ההגדרה האופרטיבית, הפילוסופית, המדויקת שתבוא רק בהמשך, היוונים מציגים מילון של חשיבה עצמית או חשיבה על העצמי באמצעות סיפורים.

פאן דורה היא שי האלים. קופסה שאסור לפתוח, אך שבאופן בלתי נמנע נפתחת למרות זאת, וכשנפתחה, יצאו ממנה את כל המחלות והמוות.

במבט של זמננו אפשר לומר שהמוח השוביניסטי הפאלוצנטרי הקדום, כמו חווה שאחראית לגירוש אדם מהגן העדן, האישה היא שאחראית לתחלואים ולמוות.

אך העיקר כאן הוא הסקרנות כמידה רעה, שיכולה להביא לאסון. יש גבול לסקרנות. אין דבר חשוב יותר לאדם מאשר מהסקרנות, אבל אין דבר מפלצתי יותר מאשר להפריז על המידה, וכשמפריזים על המידה מקבלים מפלצת, היבריס, משהו שחורג מהמידה ומתעוות מהפרופורציות הנכונות, והופך למפגע. הסקרנות היא מבורכת, כשמצמידים אליה קנה מידה.

דיידלוס ואיקרוס

דיידלוס, בתור המוח ההנדסי המוביל של זמנו, נשכר על ידי מינוס מלך כרתים. פסיפיאה, אשתו של מינוס, מלכה ובת אלים, התאהבה בפר, וביקשה מדיידלוס לעזור לה. הוא בונה עבורה פרת עץ חלולה בתוכה היא מתיישבת, והתוצאה של המפגש בינה לבין הפר הוא המינוטאור, חצי אדם וחצי פר.

המינוטאור הוא מפלץ, אך הוא גם בן אלים – מצד האם אך גם הפר, שהיה הפר של פוסידון – ולכן לא מן ראוי ובכלל אי אפשר להרוג אותו, אך גם אי אפשר לתת לו לשוטט חופשי. דיידלוס מתבקש שוב לבנות עבור המינוטאור מקום פתוח עד אינסוף אך שאי אפשר יהיה לצאת ממנו – הלבירינטוס.

הלבירינת הוא פרדקוס. היוונים אוהבים פרדוקסים, ורואים בהם את האתגר האולטימטיבי של המוח.

מינוס, מסיבות מובנות מאליהן, כבר לא כל כך מרוצה מדיידלוס ולכן לא משחרר אותו מהמבוך. דיידלוס בונה שני זוגות כנפיים, עבורו ועבור בנו. בדרכם חזרה לאתונה, איקרוס מתעופף גבוה מדי והכנפיים מתפוררות, והוא צונח אל מותו.

האדם מתגרה בגבולותיו, כפי הוא צריך לעשות, אבל אסור לו לשכוח שהגבולות קיימים.

"דע את המידה".

מלחמת טרויה

אל חתונתם של תטיס ופלאוס, אלת המריבות אריס לא הוזמנה. היא זורקת את תפוח המריבה, תפוח זהב שמוקדש ליפה באלות. שלוש האלות הבכירות, הרה, אתנה ואפרודיטה, פונות לרועה צאן בתול ותמים בשם פאריס שיכריע ביניהן, והוא בוחר באפרודיטה.

סיפור זה במיוחד מסייע להבין שצריך להפריד בין החומר הסיפורי הפשטני של המיתולוגיות, לבין מה שעומד מאחוריהם. הרעיון ששלוש האלות האלה, מלכת האולימפוס הרה, שכבר לא אישה צעירה, ואפרודיטה, שאלו וודאי לא מתחרות ראויות עבורה, ואתנה, האלה הבתולה שהיא בין השאר תמצית הצניעות והמופקדת על החוכמה האנושית, תשתתפנה בשוק בשר שנקרא תחרות יופי הוא מגוחך, ושהפרס יהיה התפוח.

אבל הסיטואציה שנבנית פה היא יפהפיה. האינטואיציה האנושית, כאן פאריס, צריכה בחייה,  בהתנהלותה היום-יומית, לבחור בין השלטון, הפאר והמלוכה שמיוצגים על ידי הרה, לבין החוכמה שמיוצגת על ידי אתנה, לבין היצר, החשק המיני והרגש, שמיוצגים על ידי אפרודיטה. שלוש דיסציפלינות של קיום אנושי; שלוש טריטוריות שיכולות להתנגש זו בזו.

האינטואיציה האנושית, הבלתי נמנעת בכסילותה, שלא לומדת לקח ושנותרת תמיד חסרת נסיון, בוחרת ביצר, ולפי ההשקפה היוונית זו טעות גורלית. להעונש עליה היה מלחמת טרויה, מלחמת העולם הראשונה, שבה טרויה כולה הושמדה ומהיוונים התוקפים רק שניים נותרו בחיים. חצי עולם נאבד בחצי עולם אחר.

כאשר האינטואיציה האנושית בוחרת ביצר וברגש, זו התוצאה הבלתי נמנעת. היוונים מגדירים את עצמיותם כמי שבוחרים בתבונה, באתנה. בשום קונסטלציה לא היה אמור הפרס להגיע לאפרודיטה. היוונים מגדירים את האנתרופולוגיה של האדם בצורתו המומלצת כמי שבוחר בתבונה, ולכן הגיבור הגדול של יוון הוא אודיסאוס, שפטרוניתו היא אתנה.

אפרודיטה מעניקה לפאריס כגמול את היפה בנשים, הלנה, שנשואה למנלאוס, מלך ספרטה. אחיו הגדול, אגממנון, הוא הבכיר בקהילת המלכים האכאים, או הדנאים. ראוי לזכור שמלחמת טרויה מתרחשת במאה 11 או 12 לפנה"ס, לפני התקופה ההלנית.

אם כן, הלנה נשואה, ופאריס, אחד הבנים של פריאמוס והקובה, מלכי טרויה, חוטף את הלנה. אגממנון אוסף מחנה אדיר ותוקף את טרויה, והמלחמה נמשכת עשר שנים (או, בכל אופן, דור).

במחנה היווני יש שני אנשים חכמים: נסטור ואודיסאוס, שמייצגים את ההבחנה היוונית היפה בין שני מובנים של חוכמה.

נסטור הוא קשיש מופלג, בן שלושים לפחות. הוא ראה כבר הכל, ולכן הוא מתבקש לקבוע אסטרטגיה. כלומר, אין חוכמה בלי תקדים. אין בינה בלי מבט היסטורי. השכל האנושי לא פועל בוואקום, וחומר הגלם לו הוא זקוק זה ההיסטוריה.

אבל האנושות מתקדמת גם בגיחות וניתורים שאינם אקסטרפולציה, אלא חידושים. כשנסטור לא יכול לספק פיתרון, כשהניסיון שלו לא מספיק כדי לכבוש את העיר הנצורה, אודיסאוס מציע את הצעתו המפורסמת להציב סוס חלול בו יסתתרו הוא וקבוצת חיילים. כלומר, חוכמה היא גם חסרת תקדים.

ישנה דיאלקטיקה, זיקת גומלין הדדית, בין ידע נצבר הדרגתי, ובין הפריצות אל משהו חדש, שלעיתים אף סותר את הידע הקודם, אך מרגע שנוצר מצטרף אליו כחלק מהקורפוס הקיים.

הסוס הטרויאני מלמד אותנו שכל פעולה בין אדם לאדם היא פעולה פסיכולוגית. תחבולה אסטרטגית. הטרויאנים הצליחו לשרוד דור מול צבא עדיף, והם שמעו כבר בעצמם על כמה תחבולות. אבל אודיסאוס יודע שהם יהיו כה מאושרים כשתתגשם משאלתם לראות את המפרשים המתרחקים של הצבא היווני, שבינתם תסתתר לשעות ספורות.

כדי להדגיש את הנקודה הזו, ממציאה המיתולוגיה את סיפור המשנה של קסנדרה, אחותו של פאריס. קסנדרה הצליחה להדוף ניסיון אונס מצד אפולו, אך הוא העניש אותה בקללה נוראית – שהיא תראה את האמת, ואף אחד לא יאמין. היא רואה מה עומד לראות, ואף אחד לא שועה לאזהרותיה.

הטרויאנים מכניסים את הסוס לעיר, והעולם העתיק חרב. תוצאה בלתי נמנעת של בחירה נואלת של האינטואיציה האנושית.

איאס

ליוונים שני אידיאלים, המנוגדים זה לזה ומשלימים זה את זה.

דע את המידה. אסור להפריז על המתכונת. אסור להתפס לחוסר שיקול דעת.

איאס, אחד הגיבורים הגדולים של מלחמת טרויה, לא קיבל משהו שלדעתו היה מיועד לו, ודעתו נטרפה עליו מזעם. הוא השתכר, ובדרכו חזרה הביתה, הסתער על עדר כבשים וטבח בהן. כשהתעורר איאס והבין מה עשה, הוא מסדיר את ענייניו והורג את עצמו. לא היתה לו ברירה אחרת.

המנטליות האריסטוקרטית היוונית לא מכירה בסלחנות. טעות אחת היא יותר מדי. מושג זה הוא בלתי נתפס עבורנו. במנטליות היהודית והנוצרית, סלחנות היא ערך. מבחינת המוח היווני, האדם אחרי על עצמו.

בפרשת קין, מצד אחד, קין רשאי לעשות את הרע – יש לו היתר מלא להיות הוא עצמו, למרוד. אבל המרידה אינה חסרת משמעות. מצד שני, אלוהים אוסר על קין לעשות משהו, הוא מבין את האיסור, ועושה זאת בכל זאת. המרידה אפשרית, אבל העונש אליה בלתי נסבל.

כשעבר על החוק, קין יצא מחוץ לחוק ולכן הוא כבר לא מוגן על ידו: "כל מוצאי יהרגני". אות קין מובנת היום כאות קלון, אך התנ"ך מגדיר אותה כאות הגנה עליון. אסור לפגוע בקין, בתור רוצו אחיו, הרוצח הראשון, מופת הרצח, עצם מושג הרוצח – בדיוק כדי שהמושג "רוצח אחיו" ימשיך להתנהל על פני הדורות כמיתוס נצחי. כאן ההגדרה הזו יצאה לאור. אות קין פירושה הנצחה של מושג.

היוונים לא רוצים את החרטה. הם רוצים בעלות מוחלטת על העצמי. הם אליטיסטים. אליטיסט הוא הטוב ביותר. מבחינת היוונים, יש רק נורמת התנהגות אחת – היא אליטיסטית, אריסטוקרטית, ופירושה הוא שהשיפוט הוא פנימי ולא חיצוני.

בפרשת איאס איש לא ראה אותו פוגע בכבשים. איאס עומד למשפט רק מול אדם אחד, וזה הוא עצמו. איאס רואה במעשה שעשה חרפה, והדרך היחידה להגאל מכך היא השמדה עצמית. התפיסה היוונית חותרת להגיע לנקודה מסוימת: יש תהום ויש רקיע, ועלינו למצוא נקודת איזון בין השנים.

האדם נמצא בחצי הדרך הין החיה לאל. היווני רוצה להגיע לארטה, איזון בין התכונות והשלטת האיזון על מרכיבי האישיות הסותרים שעלולים לצאת משליטה. עיוות הארטה, עיוות התכונות שהופכת לתכונה לתכונה מפלצתית, היא היבריס. אומץ שהופך לשגעון או זהירות שהופכת לפחדנות – בכל בכל תכונה ניתן להפריז או להמעיט, לפרוץ את גבולותיה לכאן אאו לכאן.

אדיפוס

גורל הוא מעגל בו פעולה אנושית לא יכולה להצליח בלהיות פעולה אנושית. אין פעולה אנושית בה אפשר לנקוט כדי למנוע או לשנות אותו.

מחזור המיתוסים של בית תבאי מאוחר יותר מאלו שעסקנו בהם קודם. דור אחר דור של בני בית תבאי מתמודדים עם קללה שהם הביאו על עצמם.

אדיפוס הוא בנם של לאיוס ויוקסטה. במקדש של אפולו בדלפי, שם הפיתיות, הכוהנות של אפולו, היו חוזות את העתיד, קיבלו הוריו את הנבואה שבנם שעוד לא נולד עתיד לחטוא את החטאים הפרדיגמטיים, הטוטאליים – הוא יהרוג את אביו וישכב עם אימו.

האורקל נועד כמובן לאפשר לכאורה לסטות ממערכת הגורל ולהמנע ממנו, ולאיוס ויוקסטה מחליטים פשוט להתנזר ממין. אך בסופו של דבר יוקסטה יולדת.

לאיוס מטיל מום ברגלי אדיפוס, ושולח משרת להטיל את אדיפוס באחד ההרים שם יספה, אך זה לא קורה. אדיפוס גדל בקורינתוס בתור בנם של המלך והמלכה העריריים, ולא יודע שהוא מאומץ. בבגרותו, כשאדיפוס שומע בעצמו את אותו הנבואה, הוא בורח מקורינתוס ומגיע חזרה לתבאי. המעגל הראשון הושלם.

בדרך, הוא נתקל באדם ומתוך עימות הורג אותו, ולאחר מכן מגיע אל הספינקס ופותר את חידתו. כשאדיפוס סילק את הספינקס, תושבי תבאי מציעים לו את המלוכה, ואת המלכה שלאחרונה התאלמנה בנסיבות לא ידועות. הם נישאים ומולידים שני בנים ושתי בנות, עד שהכל משתבש.

מה פירושו של גורל? לכאורה, לא זו בלבד שלא ניתן לסטות מדרך הגורל, אלא שגם מאמץ לעשות זאת אינו אלא אחד המכשירים האירוניים שהגורל מנצל כדי להביא אותך לשם ביתר שאת.

האלים היוונים הם קונספט שונה לחלוטין מהאלוהות המונותאיסטית אותה המציא אברהם. מושג האלוהות הכל יכולה, הכולות, שכולנו נמצאים בו, אינו המושג היווני. אצל היוונים, עוד מעל האלים מתנוססת תבנית, הכרח, מוירה. אצל הרומאים פאטום, ואצלנו גורל.

הגורל הוא תקרת זכוכית שאי אפשר לנפץ. אלמלא גורל, כל אדם עשוי היה להגיע אל מחוץ לעצמיותו. הגורל הוא מושג הגבול, או הגבוליות. אדיפוס אמור להלחם בגבולויות שלו, והוא לא מצליח.

אדיפוס, שהוא גדול ממידת האדם, חטא את החטאים האלה, שקע והתבוסס בתוכם. אדיפוס הוא הבלש הראשון – הוא יוצא בעצמו לחקור את העניין אחרי שהפרשיה צצה מחשכת העבר. כל המעורבים אומרים לו לעצור, אבל הוא ממשיך. הוא חוקר ומגיע בסופו של דבר לפתרון, ומבין שזה הוא. יוקסטה תולה את עצמה, והוא עצמו מעוור את עיניו ויוצא לנדודים, בלווית אנטיגונה ביתו.

הספינקס שאל מי הוא זה שהולך על ארבע, על שתיים ועל שלוש. התשובה הסכמטית היא האדם, אבל התשובה של הסיפור היא אדיפוס, שהוא הדוגמה הקיצונית ביותר של אדם. השאלה והתשובה נוגעות לו יותר מלכל אדם אחר.

כתינוק זחל על ארבע ככל תינוק, אבל גם זחל על ארבע יותר מכל תינוק אחר כי ברגליו הוטל מום. בסוף ימי נזקק למטה ולכן הלך על שלוש, ככל איש אחר, אבל הוא גם הלך על שלוש ונזקק למטה יותר מכל איש אחר, כי היה עיוור. וכאיש צעיר, בדרך לשם, הלך על שתיים ככל איש, אבל גם הלך על שתיים בצעד נמרץ מדי, חזק מדי ונועז מדי, עד לגבולות שלו, ועד שהתנפץ עליהם.

—

המשך הנושא מההרצאה השלישית, 25/10/2009.

הפרטים הקטנים של סיפורי המיתולוגיה השונים, המבולבלים והכפופים לגרסאות שונות, אינם חשובים למטרות הקורס. אך ביסודם נמצאים האידיאלים בהם היוונים האמינו כאידיאלים, האתוס היווני. תרשים סכמות החשיבה האידיאלית של היווני. האתוס ההלני רוצה דברים מסוימים ופוסל דברים מסוימים, ואלו כמובן שונים מאוד מהדברים שאנו רוצים ופוסלים.

שני הביטויים המכריעים הם הארטה וההיבריס. המידה והפרתה. כשאיקרוס נוסק לשמיים, הוא מפר את האיזון. לא במקרה, הוא שהתחיל כאדם על האדמה, רצה להגיע גובה האלים, ומצא את עצמו בחביוני העם, נמוך יותר מהנקודה בה התחיל.

משמעותה הפשוטה של המילה היבריס היא מפלץ. האדם מפסיק להיות אדם והופך למפלצת, ערב רב של תכונות שפוסלות זו את זה.

היוונים רוצים משהו – אך הם לא בהכרח עושים זאת. אפשר לשפוט את פרופיל העם לפי הדברים שהוא מחמיץ אך שכואב לו להחמיץ אותם. אידיאל הוא מה שאנו לא עושים, אבל לפחות אנו יודעים שהוא נמצא שם.

לסיכום, אכילס. עקב אכילס מתמצת את כל מה שהמיתולוגיה רוצה לומר על מידות וידיעת גבולות. תטיס אימו של אכילס רוצה להגן עליו מהעולם, ולפי המיתוס המוכר ביותר היא טובלת אותו בנהר הסטיקס, אך העקב בו אחזה אותו נותר פגיע. אכילס יודע מההתחלה שהוא הולך למות, אך באופן כל כך שונה מהמנטליות שלנו, ידיעה זו לא גורמת לו מצוקה או חורבן, אלא מגבשת את משמעות חייו.

(אזכור לסרטו של קורסוואה, איקירו, וכן "אחד הספרים החשובים שנכתבו", מותו של איוואן איליץ' של טולסטוי).

היווני יודע שהוא בן תמותה. הוא לא חרד מהמוות, ודווקא משום כך, הוא בורא לעצמו משמעות. המשמעות של אכילס היא למות מוות מפואר. אירוניה היא מבט של חמלה על האחר, מלמעלה, ומותו של אכילס הוא דוגמה מרהיבה לכך. בסופו של דבר, אכילס מת את המוות המשפיל ביותר שיכול להיות. פאריס מוג הלב, שהמיט את הפורענות על עמו ועירו מתוך איוולת ממארת, משגר חץ מורעל אל אכילס מגבו, אך הוא צלף כה גרוע שהוא כמעט פוגע באדמה, בעקבו של אכילס.

אפילו אכילס, המפואר שביוונים, נטול שלמות.

נרקיסוס, שחשב שהוא כליל שלמות, יכול היה לחשוב כך רק מתוך אוטיזם מוחלט, ובסופו של דבר טבע בתוך בבואתו שלו, בתוך עצמו.

—

מֶטַמוֹרפוֹזוֹת / אוֹבִידִיוּס, עברית: יהושע פרידמן

Metamorphoses / Ovid, to English: Sir Samuel Garth, John Dryden, et. al.‎

Ars Amatoria / Ovid, to English: J. Lewis May